רשות המסים נתנה חסינות – הבנק ראה דגל אדום

פסק דין חדש מבהיר: גם לאחר הליך גילוי מרצון מול רשות המסים, לבנק נותרת הסמכות לבחון את מקור הכספים, לדרוש מידע משלים, וגם לעצור העברות כספים לחשבון.

פורמן נ' בנק הפועלים (ת"א 41090-11-22)
פסק דין מבית המשפט המחוזי מיום 31.7.2024

בפסק דין נתן פורמן נגד בנק הפועלים (ת"א 41090-11-22, ניתן ביום 31 ביולי 2024) ניתן לראות איך לקוח (ועורך דינו) המסתמכים בצורה כבדה (מדי) על הנחיות של רשות המסים, מגלים שהדרישות של הבנק מהם שונות מאוד ממה שהם ציפו או קיוו. הלקוח, נתן פרומן, רצה להכניס כסף מחו"ל לחשבון המקומי שלו בבנק הפועלים בסניף אחוזה ברעננה. הבנק עצר אותו מלעשות כן, וביקש מסמכים שונים והסברים לגבי מקור הכספים, מה הנתיב שכספים אלו עברו וכן ביקש מהלקוח אישור לכך שהכספים הללו מחו"ל דווחו לרשויות המס בישראל. הלקוח לא שיתף פעולה באופן מלא עם דרישות הבנק. הוא לא מסר את כל המסמכים המבוקשים ובעיקר הוא חזר והדגיש כי הכספים הללו "הוכשרו" לדבריו, מעצם זה שהוא עבר ביחס אליהם הליך של גילוי מרצון מול רשות המסים. 

האם גילוי מרצון באמת "מכשיר" את הכסף בעיני הבנק?

הבטתי במסמך שפורסם בזמנו מטעם רשות המסים, ועדיין נמצא באתר של רשות המסים, אודות הגילוי מרצון. האמת היא, שאפשר להבין ממה נובע הבלבול. מדובר בנוהל גילוי מרצון מספטמבר 2014, והמסמך נפתח באמרה שלהלן: "רשות המסים מעוניינת לעודד נישומים, עוסקים, יחידים ובעלי תפקידים בתאגידים שעברו עבירות על חוקי המסים, לתקן את דיווחיהם ולדווח נתוני אמת. לשם כך, רשות המסים, בתאום עם פרקליטות המדינה, מוכנה להתחייב שלא יינקטו הליכים פליליים נגד מי שיבצע גילוי מרצון בתנאים המפורטים מטה". הלשון הזו של חסינות מהליכים פלילים חוזרת על עצמה מספר פעמים במסמך, והאמת חייבת להאמר שיש כאן חוסר בהירות או עמימות כלשהם. מה ההיקף של החסינות הזו? במבט ראשון יכול מישהו להבין או לפרש שיש פה חסינות רחבה או מלאה. חדי העין, או מי שישקיעו בקריאה לעומק, יבחינו כי סעיף 20 באותו מסמך מסיר את הספקות ושם כתוב במפורש כי "החסינות על-פי נוהל זה תחול רק על העבירות על פי חוקי המס המפורטים בנספח‏ א' לנוהל" (בנספח זה מצויינים עבירות על פי פקודת מס הכנסה, חוק מס ערך מוסף וחוקי מס נוספים), אבל לדעתי המסמך כן עלול לנטוע בקורא רושם ראשוני לא נכון, שהליך הגילוי מרצון מעניק לו לכאורה חסינות מהעמדה לדין פלילי בתחומים רחבים יותר מאשר בעבירות מס בלבד.  

הבהרת רשות איסור הלבנת הון: גילוי מרצון – לא בהכרח כספים כשרים

אני משערת שהלשון המעט מבלבלת של נוהל הגילוי מרצון האמור העלה שאלות ותהיות, בזמנו, בקרב הציבור והבנקים גם יחד. ואכן, יצאה אחרי זה הבהרה מטעם רשות אחרת – לא רשות המסים שפרסמה את המסמך המקורי, אלא מטעם הרשות לאיסור הלבנת הון דווקא, שהביעה את עמדתה בנושא. מדובר במסמך מאת הרשות להלבנת הון מחודש יולי 2015 שכותרתו "דגלים אדומים בנושא הליך גילוי מרצון". במסמך זה מוסבר, כי העובדה שלקוח של בנק עובר הליך של גילוי מרצון מול רשות המסים, לא הופכת את הכסף של לקוח זה מיידית ל"כשר", בעיניים של הבנק. אלא להיפך, הבנקים צריכים לקיים את החובות שלהם לפי הוראות המפקח על הבנקים (לבדוק גורמי סיכון, לבקש מסמכים, לבדוק הגיון כלכלי בעסקאות שהלקוח מבצע, לנטר את הלקוח, כמפורט ב-"ניהול בנקאי תקין 411"), ואולי אף במידה רבה יותר. שכן, מסתבר שעצם העובדה שלקוח עבר תהליך של גילוי מרצון מול רשות המסים, יכול שירים כשלעצמו, במקרים מסויימים, דגל אדום לבנק, המחייב בדיקה מעמיקה על ידיו. והדבר הוא בהתאמה לצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור), תשס"א-2001 שסעיפים 8-9 בו מדברים על חובת הדיווח של התאגידים הבנקאיים.

האם הבנק מחויב לקבל כל העברה מחו"ל? עמדת החוק והפסיקה

לקוח הבנק שהוא התובע בתביעה הזו (נתן פרומן) רצה כי הבנק יאפשר לו להכניס לחשבון שלו בסניף בנק הפועלים ברעננה, באמצעות העברות כספיות, כספים שלו מחשבונות בחו"ל. לכאורה יש חוק שתומך בבקשתו של הלקוח, וזהו החוק ששמו: חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א – 1981. בחוק נאמר בסעיף 2 (א), תחת הכותרת: "חובה לתת שירותים מסויימים", את הדבר הבא: "לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים:…" ובין השירותים המוזכרים שם, מוזכר גם השירות של פתיחת חשבון וניהולו. אבל העוקץ כאן טמון בביטוי "סרוב סביר" שההגדרה לו איננה קיימת בתוככי החוק, אבל בתי המשפט, וכן הפרסומים של המפקח על הבנקים, עזרו לאורך הזמן לגדר ולהבהיר מהו. פסק הדין הנוכחי מסביר שקיים כאן מתחם סבירות שבתוכו הבנק יכול לפעול לפי שיקול דעתו. אמנם הנטל להוכיח כי הסירוב אכן סביר, רובץ על כתפיי הבנק, להרימו. אבל קל יחסית להרים את הנטל הזה כי לא מדובר פה בנטל של ראיה במשפט אזרחי, שיכול להיות מכביד יותר, אלא נטל ההוכחה דומה יותר לנטל הקיים במבחן הראיה מנהלית, שהינו נטל נמוך יותר. וכדי לבדוק האם ההחלטה של הבנק נמצאת בתוך מתחם הסבירות, בית המשפט פונה אל מסמכים חשובים שונים מאת המפקח על הבנקים ומאת הרשות לאיסור הלבנת הון. מכתבים ונהלים אלו אינם במעמד של חוק או תקנה, אבל הם מציגים את הכללים על פיהם צריך הבנק לפעול, וכן מוזכר בהם מה נחשב התנהגות שמעלה דגלים אדומים. מסמך כזה הוא למשל פרסום מאת המפקחת על הבנקים מנובמבר 2016 שכותרתו "היערכות לניהול סיכוני ציות נוכח קביעת עבירות מס כעבירות מקור". במסמך זה יש רשימה של מצבים שייחשבו כדגלים אדומים, וכן איזכור נוסף לגבי חובתו של הלקוח לשתף פעולה עם בדיקות שהבנק עורך. מסמך נוסף הוא פרסום מטעם המפקח על הבנקים ששמו: "ניהול בנקאי תקין 411", על חלקיו השונים. חלק אחד הוא פרסום שכותרתו: "ניהול סיכוני איסור הלבנת הון ואיסור ניהול טרור" (וספציפית סעיפים 28-32 שבו), וחלק אחר כותרתו היא: "מניעת הלבנת הון ומימון טרור וזיהוי לקוחות" (וספציפית סעיף 24 שבו). העובדה שהבנק עקב אחר נהלים ופירסומים אלו, מראה כי הבנק פעל בתוך מתחם הסבירות.

דגלים אדומים, חוסר שיתוף פעולה — ומה גרם לבנק לחשוד עוד יותר

במהלך בירור התביעה הראה הבנק, שבעת הטיפול בבקשות הלקוח לביצוע העברות כספים מחו"ל, צצו דגלים אדומים, ממש כמו אלו שמוזכרים בהנחיות של המפקח על הבנקים ושל הרשות לאיסור הלבנת הון, שהוזכרו קודם. ומעבר לכך, עצם העובדה שהלקוח לא שיתף פעולה עם הבקשות של הבנק למתן הסברים ולהמצאת מסמכים – אי היענות זו אף היא דגל אדום כשלעצמה. ועוד יותר מכך, במהלך בקשת הלקוח להעברות כספים מחו"ל עמד הלקוח תחת חקירה משטרתית בחשד לביצוע עבירות של קבלת שוחד, קבלת דבר במרמה, הפרת אימונים בתאגיד, הלבנות הון וכן עבירות מס שונות. בסופו של דבר אף הורשע הלקוח על יסוד הודאתו בעבירות שוחד לפי סעיף 290 (א) ביחד עם סעיף 294 (א) לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (לקיחת שוחד). כחלק מהמסכת העובדתית של אותם אישום והרשעה, הסתבר כי הלקוח, נתן פרומן, שכיהן אז בתפקיד בכיר בחברת התחבורה אגד, ביקש שוחד מחברת אוטובוסים גרמנית בשם EvoBus GmbH (היום החברה נקראת Daimler Buses GmbH) בגובה מליון יורו, כדי לסגור בצורה שתיטיב עם EvoBus סכסוך שהיה בינה לבין אגד, אודות אספקת אוטובוסים וטיבם. חברת EvoBus נענתה לבקשת השוחד של נתן פרומן והעבירה לו סכום של מליון יורו כבקשתו. הדבר נעשה, על פי הנאמר בפסק הדין, באופן הסיבובי הבא: חברת EvoBus התקשרה עם חברה בשם "מילניום" לקבל שירותים שונים. EvoBus העבירה לחברת מילניום כשני מליון יורו, לכאורה כתמורה עבור אותם שירותים, אך למעשה מליון יורו מתוך שני מליונים אלו היו אמורים לעבור לתחנה נוספת, אל ידיו של נתן פרומן – אלו הם כספי השוחד שפרומן ביקש עבור עצמו. ההרשעה האמורה, בעבירת קבלת השוחד, היתה ידועה לבנק. בקשותיו של הלקוח פרומן להעביר כספים מחו"ל לחשבון הבנק הישראלי בסניף אחוזה ברעננה, העלו דגלים אדומים אצל הבנק שביקש לקבל מפרומן מידע נוסף אודות הכספים המועברים, ואולי גם לוודא שלא מדובר בכספי השוחד נשוא הרשעתו.

כאשר גילוי מרצון עצמו הופך לדגל אדום: ניגוד בין עמדות הרשויות

במיוחד מעניין, שבעוד הפרסומים מצד רשות המסים הדגישו כי הגעה מולם להסכם של גילוי מרצון תתן חסינות פלילית (בהקשר של עבירות מס), אזי המכתב של המפקחת על הבנקים אודות דגלים אדומים מתייחס אל לקוח שכזה, שבידיו הסכם של גילוי מרצון, כסוג של מעין דגל אדום כשלעצמו, וקובע שבמקרים רבים דווקא הליך גילוי רצון שכזה דורש ומצדיק בדיקה מדוקדקת יותר של הלקוח על ידי הבנק, לאור החששות הגדולים הנלווים ללקוח כזה ולפעולותיו.

החשבון כבר לא קיים: מדוע הפכה התביעה לבלתי רלוונטית

עם סיום פסק הדין, נוגע בית המשפט בנקודה מעניינת נוספת ואחרונה: מלכתחילה, תביעתו של הלקוח נגעה לכך שהוא רוצה שהבנק יאפשר לו להפקיד לחשבונו ברחוב אחוזה ברעננה כספים מסוימים מחו"ל. כספים אלו, כך פורט בהקשר לסעד הנדרש בתביעה, היו כספים מחשבון על שמו של הלקוח, בשוויץ. חשבון שוויצי זה הוזכר בהסכם שערך הלקוח בזמנו מול רשות המסים, לגבי גילוי מרצון, וההסכם מול רשות המסים חל אז על אותו חשבון. הבעיה היתה שבינתיים, הלקוח נתן פרומן ביצע שינויים בבעלות על החשבון הזה, ולמעשה הוא כבר חדל מלהיות בעליו. חשבון זה, היה כבר, בזמן בירור התביעה מול בית משפט, רשום על שמו של בנו של פרומן. ואילו חלק מן הכספים שעליהם חל ההסכם של הגילוי הנאות, מצאו דרכם בינתיים לחשבון בנק זר אחר, שנפתח על שם חברה כלשהי שמקום רישומה הוא איי הבתולה. חברה זו היתה בבעלות הלקוח ובנו גם יחד. הלקוח נתן פרומן רצה לבצע העברות כספים מאותו חשבון של החברה מאיי הבתולה אל החשבון שלו של בנק הפועלים ברחוב אחוזה ברעננה, אבל זה לא תאם לסעד שהתבקש בגוף התביעה שהוגשה – כלומר, הלקוח תבע מבית המשפט שיורה לבנק לאפשר לו להכניס כספים מחשבון על שמו בשוויץ שהיה נשוא הסכם גילוי מרצון מול רשות המסים, אך בינתיים החשבון הזה בצורתו המקורית כבר לא היה קיים יותר (קיים רק חשבון בשוויץ על שם הבן) ואילו החשבון הנוסף שממנו הלקוח בפועל ביקש להעביר כספים הוא חשבון על שם חברה מאיי הבתולה, וגם חשבון זה לא היה מוזכר באותו הסכם מול רשות המסים. כלומר לא ניתן היה עוד ממילא לתת ללקוח את הסעד שביקש בתביעתו, כי החשבון שהוא הזכיר ולגביו תבע, כבר לא קיים עוד. וזה אומר שהדיון בתביעת הלקוח הפך לתיאורטי, וכידוע, בית המשפט לא נוהג לדון בשאלות תאורטיות.  וכך מסכם זאת בית המשפט: "זאת ועוד, מעבר לאמור, הסעד הנדרש על ידי התובע השתנה והפך לתיאורטי. הסעד לקבל העברה מחשבונו בשוויץ לאחר שחשבונו בשוויץ נסגר ואינו על שמו יותר, בצד העברה כספית מחשבון בנק בארה"ב על שם ישות משפטית נפרדת- חברה בע"מ שאינה חשבונו- שונה מהסעד שנדרש".

המסקנה: גילוי מרצון אולי סוגר חשבון מול רשויות המס – אבל לא פותח דלת אוטומטית אל תוך המערכת הבנקאית.